מלון חופית
חופית
מלון בשבי ציון
מלון חופית - שבי ציון
Name
מלון חופית > מידע היסטורי על המקום


מידע היסטורי על המקום


על מלון חופית - בית חוה
מלון "בית חוה" הוקם ב-1955 על יסודותיו של בניין שיועד לשמש כבית אבות לתושבי שבי ציון. השם ניתן על-ידי היזם והתורם, מר יוסף גרינבלט, התושב הראשון בשכונת החוף, לזכרה של אמו, חוה. מתיישבי שבי ציון דאז, שלא היו מעוניינים בבית אבות (הם העדיפו להישאר להתגורר בבתיהם), החליטו לשנות את ייעודו של הבניין, תחילה לפנימייה, מאוחר יותר הוא הושכר לאורחים מהעיר בחופשות, ולבסוף הפך לבית הארחה, לאחר שיפוץ יסודי (במקור הכיל המלון שבעה חדרים בלבד). העובדה שהתוצרת החקלאית בכפר היתה טובה יותר מזו שניתן היה להשיג בערים - הביאה לכאן מחלימים רבים, והורים נהגו לשלוח את ילדיהם להבריא כאן. בשנות ה-60 החלו להגיע גם תיירים רבים מגרמניה, שרצו לבחון מקרוב כיצד הצליחו ניצולי השואה והפליטים הגרמנים בארץ החדשה. עם הגדלתו של המלון, הוא סיפק עבודה לרבים מאנשי היישוב. במשך שנים היתה התיירות אחד משני מקורות ההכנסה החשובים ביותר ביישוב, לצד החקלאות. 
ברבות הימים הפך "בית חוה" למרכז תיירות בינלאומי והוסיף לשמו את כינויו הנוכחי, "חופית". כשהוא משתרע על כ-25 דונם מכוסי ירק ומדשאות, וכולל למעלה מ-90 חדרים בשלושה מבנים חד ודו-קומתיים, קירבתו לחוף הים והשלווה הכפרית הנסוכה עליו נותרו נכסיו הגדולים ביותר עד עצם היום הזה. 


    


על מושב שבי ציון
מושב שבי ציון הוקם דרומית לנהריה ב-13 באפריל 1938 כחלק ממבצע "חומה ומגדל" על ידי אנשי העלייה החמישית מגרמניה (בעיקר מרקסינגן - Rexingen). היישוב הוקם כמושב חקלאי שיתופי המבוסס על חקלאות גידולי שדה ומשק בעלי חיים. למושב מקום מיוחד בתולדות העלייה של יהודי גרמניה לארץ ישראל. חרף קשיים גדולים עלה בידי עשר משפחות וכמה רווקים צעירים לארגן במשותף עלייה ולהגשים חלום של הקמת קהילה חדשה בשטח המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י. הם בחרו להתיישב בארץ האבות לאחר התלהבות שאחזה בהם עם פרסומה בספטמבר 1937 של עלון מטעם הקק"ל שבו הוצגו הישובים החדשים בעמק הירדן והביצות שיובשו בעמק החולה. בסוף החוברת התנוססה קריאתה של הקרן הלאומית היהודית לאסוף תרומות שישמשו לרכישת קרקעות בגליל העליון. "הגנו על אדמות הגבול הצפוני של פלשתינה! שחררו את אדמות הגליל העליון!". משפחות מרקסינגן שביקשו להצטרף לתוכנית ההתיישבות הוזמנו לקחת חלק בבניית היישוב החדש, לקראת המדינה שבדרך. גםיהודים משוואביה (חבל ארץ בדרום-מערב גרמניה) שנאלצו לעזוב את גרמניה הנאצית, יכלו כעת לראות עצמם כחלק מהתנועה ולשאוב ממנה את הכוח ללכת בדרך הקשה של התחלה חדשה.


    
ב-27 ביולי 1934 רכשה קבוצת קונים שטח אדמה רחב צפונית לעכו, ליד הכפר אל-מזרעה. הסיירים של רקסינגן, שהגיעו בסתיו אותה שנה, העדיפו את האדמות שהוצעו להם ליד נהריה על פני אלה שהוצעו להם ליד תל-אביב. נהריה, שנוסדה זמן לא רב קודם לכן על ידי בני ארצם, היתה ישוב יהודי יחיד בסביבה מוקפת הערבים, כשפרט לו רק חניתה שעל גבול הצפון - שהוקמה חודשים ספורים בלבד לפני שבי ציון - היתה הישוב היהודי הקרוב ביותר. חלק מהחברים הדתיים ברקסינגן הטילו ספק בבחירת אדמות אלה מכיוון שהן לא היו חלק מארץ ישראל בתקופת התלמוד, והם חששו מנחיתות מול מי שהובאו לקבורה בארץ המובטחת האמיתית ביום ביאת המשיח. ואולם, הסיירים בחרו בבלי דעת באדמה רוויית היסטוריה - בשטח הישוב עבר הציר המסחרי הרומאי הישן, ה"ויה מאריס", שקישר את אלכסנדריה עם צור. שרידים ארכיאולוגיים חשובים של התקופה נמצאו במהלך חפירות לבניית בתים ועיבוד השדות. היום אפשר לחזות בעתיקותא לה בטיול ההיסטורי ביישוב. במקום נחשפו גם שרידיה של כנסיה ביזאנטית מעוטרת בפסיפסים מרשימים, ובחוף התגלו שרידיו של נמל פיניקי. 
התנגדות עזה ולא צפויה להקמת היישוב הגיעה דווקא מכיוונה של נהריה, שמתיישביה חששו מתחרות כלכלית במשקיהם החקלאיים על השוק היהודי בחיפה, ומפני אובדן אדמות שהיו מתוכננות לשמש לגידול מספוא לעופות. אבל ההתנגדות לא הועילה, ובאוקטובר 37' הוגשו לחברת "רסקו" עלויות להקמת היישוב לעשרים משפחות ועוד עשרה עובדים. ב-6 בפברואר 38' יצאה לדרכה מרקסינגן הקבוצה הראשונה. ביומו האחרון של חודש מרץ הגיעו ראשוני החברים על גבי האניה "גליל" מטריאסט לחיפה. את זמן ההמתנה עד להעברתם ליישוב העבירו הגברים באימונים צבאיים ב"הגנה".
יום ההקמה של שבי ציון, ה-13 באפריל, החל בתפילה בעין שרה, דרומנית לנהריה, לשם הגיעו המתיישבים יום קודם לכן. אחריה יצאו הגברים עם משאיות ציוד הבנייה מנהריה, כשאליהם מטרפים החלוצים מישובים נוספים, בהם נהריה. המתיישבים החליטו לאמץ את רעיון "חומה ומגדל", שנוסה בדצמבר 36' בתל עמל (לימים - ניר דוד) שבעמק בית שאן, ולפיו הוקמו בתוך יום אחד מגדל שמירה, צריפים בודדים מוקפים סוללת עץ מלאה בחול וסביבה גדר תיל (זאת כדרך לנצל את ההיתר המנדטורי להקים מחנות אימון להכשרת נאמני משטרה יהודים להגנת הישובים). עם הגיעה של חבורת המתיישבים ליישוב הם הניפו דגל ועליו השם "מלכותיה", אך הנציגים היהודים בארץ התנגדו לשם זה, הן משום שהגייתו היתה, לדבריהם, מסובכת והן משום קירבתו הגדולה למקור, רקסינגן. הוצע גם השם "הדר הים", שגם הוא נדחה, ובסופו של דבר הסכימו כולם לשם שהוצג על ידי אנשי קק"ל, "שבי ציון". 
עוד בשלב ההכנות לעלייה כתבו המשפחות ברקסינגן תקנון המגדיר את צורת ההתיישבות המשותפת, שלא היתה מוכרת עד אז בארץ ישראל. בסיסה היה חיי יצירה שיתופיים תוך שמירה על המסורת היהודית. כל משפחה קיבלה בית משלה ומשק בית שבו יגדלו הילדים. צורת התיישבות זו נבחרה עם הזמן כדרך חיים על ידי קבוצות נוספות בישראל. אחד הענפים הראשונים של היישוב היה התיירות. כבר בזמן מלחמת העולם ניצלו את החופים של היישוב לתיירות, וב-1940 נפתחה מסעדה קטנה, בית רונה, בשעונת החוף. זמן קצר אחר כך הוקם גם המלון הראשון, "דולפין". שבי ציון נעשתה מוכרת בכל ארץ ישראל כמקום אידיאלי לנופש ושחייה ביים. קופת חולים הכללית הפכה את מלון החוף "רונה" לבית הבראה לחבריה, כשלידו בנתה צימרים בתוך פארק יפה, ועם גבור תנועת המתרחצים נפתח חוף הרחצה.


    
כבר בתום מלחמת השחרור נחשב שבי ציון ליישוב מבוסס, כשחבריו התפנו לקבל על עצמם את חניכתם של מתיישבים חדשים במקומות אחרים. במקביל גידלו חקלאי שבי ציון דגנים בנגב. ב-1960 כבר התגוררו בו 265 איש, והרפת כללה 400 בהמות. עדר הכבשים גדל ל-380 ראשים, ובלול נמצאו 5,000 תרנגולות מטילות ו-12,000 עופות לשחיטה. האגודה השיתופית כבר החזיקה ברשותה כלי רכב להובלת התוצרת החקלאית ומכונות חקלאיות נוספות. ברבות השנים קיבל על עצמו הדור השני את ניהול היישוב. כיום חיות המשפחות במושב בהתנהלות עצמאית.


דליה לביא - השגרירה המפורסמת ביותר של שבי ציון
כוכבת הקולנוע הראשונה של ישראל שזכתה להצלחה בינלאומית ממשית היתה בת לחצרן של בית ההבראה "בית חוה". כילדה אהבה דליה לבלוש אחר האורחים המפורסמים של מלון "דולפין". ההזדמנות הגדולה שלה אכן לא איחרה לבוא. ב-1952, כאשר צולם בחיפה הסרט ההוליוודי "הלהטוטן", בהשתתפותו של קירק דגלאס - שגילם ניצול שואה המגיע לישראל - התאכסנו השחקנים ב"דולפין". הילדה היפה והסוערת לא נעלמה מעיניהם, והם הזמינו אותה להשתתף בתפקיד קטן בסרט, ובהמשך לכך סידרו לה מילגת לימודי בלט באופרה המלכותית בשטוקהולם. אבל חלום הילדות של דליה, להיות רקדנית, לא עלה יפה - היא היתה גבוהה מדי, וכאשר אביה חלה היא שבה ארצה. כדי לתמוך במשפחתה היא החלה לעבוד כדגומנית בתל-אביב, וב-1959 קיבלה את התפקיד הראשי הראשון שלה בסרט ההרפתקאות הגרמני-ישראלי "חולות לוהטים". מאז השתתפה בסרטים רבים נוספים, לצידם של גדולי כוכבי הוליווד. 
ב-1969 החלה גם קריירה כזמרת, לאחר ששרה שירים עבריים אחדים בתוכנית טלויזיה של חיים טופול ב-BBC. היא קיבלה חוזה הקלטות בבריטניה, ולאחר מכן בגרמניה, שם הפכה בשנות ה-70 לאחת הזמרות הפופולריות ביותר. בהמשך נישאה בארצות הברית, שם היא מתגוררת עד עצם היום הזה, כשהיא מקפידה להגיע מדי שנה לביקור בשבי ציון, שם היא עולה לקיברם של הוריה.